הספד של אלישע בהלוויה 22.2.2019 Elisha's Eulogy

אנחנו נפרדים כעת מאיה.

איה העניקה אהבה גדולה לכל הסובבים אותה: לי, למשפחתה הקרובה. ולמעגלי המשפחה הגדולים יותר. וכולם אהבו אותה בעצמה.

איה היתה חכמה, מדענית מעמיקה, עם יכולות ניתוח והסברה ולכן היתה מרצה מעולה. על קיר משרדה בטכניון היו תלויות תעודות ההצטיינות "מרצה מצטיינת טכניונית" שקבלה במשך השנים. היא היתה מנחה ומחנכת של סטודנטים רבים בפרויקטים, בעבודות מסטר ובדוקטורטים. תלמידיה פזורים במוסדות מגוונים בארץ ובעולם (מטייואן ועד ארה"ב). בגלל אישיותה וההנחיה המיוחדת שלה רבים מתלמידיה שמרו על קשר אישי אתה במשך כל השנים.

היה לאיה רצון חזק לנצל את יכולותיה ואת הידע שלה בדרכים שימושיות. לכן היא בצעה פרוייקטי מחקר וייעוץ עם שתי החוקרות שעבדו אתה ב"מעבדה לסטטיסטיקה" בטכניון. עד השבוע האחרון הן המשיכו לעבוד יחד וכתבו עוד שתי הצעות מחקר.

הכרתי את איה ב-1960 בשנת לימודנו הראשונה באוניברסיטה העברית. חברותנו התחילה בבחינת הסיום באלגברה. ישבנו קרובים, וכאשר חלקו את דף הבחינה איה התחילה לכתוב בקצב מהיר. עד שאני קראתי את השאלות איה גמרה את המבחן ומסרה אותו. אז התאהבתי בה. התחתנו אחרי שנת חברות וארי נולד אחרי שקבלנו את התואר הראשון.

מאז אנחנו יחד, ועשינו הכל ביחד:

נסענו לאוניברסיטת  Johns Hopkins בבולטימור (ארה"ב) ושם גמרנו דוקטורט: איה בסטטיסטיקה ואני בפיסיקה.

עבדנו יחד במעבדות  Bell ואח"כ הצטרפנו שנינו לטכניון.

דני נולד כשחזרנו ארצה.

היו לנו חיים מעניינים, בארץ ובעולם. כשיצאנו לגמלאות, איה המשיכה לחקור ולעבוד.

כל העוצמה הרוחנית הזו נוצרה בגוף צנום וקטן. איה בצעירותה היתה מתעמלת מעולה ורקדנית נהדרת. אבל בשנים האחרונות גופה בגד בה. שנים רבות היא התמודדה במחלה שמדע הרפואה אפילו לא הכיר בה. ובנוסף, לפני כשנתיים היא נפגעה מחיידק בריאותיה שלבסוף הכריע אותה.

איה בקשה למות בביתה, וכך היה: היא מתה מיתת נשיקה בשקט, במיטתה.

תמיד כשהייתי יוצא מביתנו, או חוזר אליו, וכשהייתי כותב לאיה (באמצעים המודרניים), הייתי מברך אותה באותו משפט.

אגיד אותו כעת בפעם האחרונה:

שלום, איהלה שלי!

We are now saying goodbye to Aya.
Ayala gave great love to everyone around her: to me, to her family, to her larger circle. And everyone loved her fiercely.
Aya was a smart, thorough scientist, with the ability to analyze and explain. That's why she was an excellent lecturer. On the wall of her office at the Technion there were certificates of teaching excellence that she had received over the years. She was the advisor and mentor for many students on projects, masters and doctoral dissertations. Her students are scattered throughout Israel and abroad (from Taiwan to the United States). Because of her personality and special guidance, many of her students have maintained a personal relationship with her throughout the years.
Aya had a strong desire to use her abilities and knowledge in useful ways. Therefore, she carried out research and consulting projects with the two researchers who worked with her in the "Statistics Lab" at the Technion. Until her final week, they continued to work together and wrote two more research proposals.

I met Aya in 1960 in our first year at the Hebrew University. Our friendship started at the final exam in Algebra. We sat close, and when they shared the exam paper, Aya began to write at a fast pace. Until I finished reading the questions, Aya already finished the exam and handed it in. That is when I fell in love with her. We got married after a year of friendship and Ari was born after we got our bachelor's degree. Since then we were together, and we did it everything together:

We went to Johns Hopkins University in Baltimore (USA) where we completed a doctorate: Aya in statistics and me in physics.

We worked together at Bell Labs and then joined the Technion.

Danny was born when we returned to Israel.

We had an interesting life, in Israel and around the world. When he retired, Aya continued to conduct research and work at the lab.

All this spiritual power was created in a small, thin body. Aya in her youth was an excellent athlete and a wonderful dancer. But in recent years her body betrayed her. For many years she had coped with a disease that medical science did not even recognize. In addition, two years age was attacked by a bacterium in her lungs that eventually overwhelmed her.

Aya asked to die at home, and so it was: she passed away in peace in her bed.

Every time I left home or returned home, and when I wrote to Aya (by modern means), I would always use the same blessing. I say it now for the last time:

Shalom, my Aya-le!