הספד של אטי דובא וטטיאנה אומנסקי, חוקרות-שותפות של איה במעבדה לססטיסטיקה

לאיה היקרה שלנו ,

איך אפשר להיפרד אחרי כשלושים שנה נהדרות בהן יצאנו לרוץ יחד והגענו למקומות נפלאים.

תמיד אמרת ששלושתנו כמו שולחן עם שלוש רגליים. לכל אחת הקול הייחודי שלה אבל ביחד אנו השלם. ועכשיו נשרה אחת הרגליים.

לכל אחת מאתנו היית כמו מורת דרך, אם, אחות ובעיקר חברת נפש. כשצריך משבחת, וכשצריך גוערת ומישרת, אבל הכל ברוח טובה ובשביל לעזור ולקדם, וגם אנו נשאבנו לדרך התמיכה, העידוד וההפריה ההדדית. כך יצרת מכולנו משפחה בה כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם.

תמיד הראית את יכולת הרוח שלך לנצח את החומר, וכמעט האמנו שזה אפשרי, עד שפתאום לא יכולת יותר. אפילו פחות מחצי יום לפני לכתך עוד השלמת הגשה סופית של הצעת מחקר, ובדרכך המפוקחת הערת שכנראה טטיאנה ואני נהיה אלה שתבצענה אותה.

בזכות הנחישות , הברק והיכולת שלך להאמין בהצלחה,

הצלחת במישור המקצועי להוביל את כולנו מחיל לחיל, לכבוש נושאים חדשים, לפרוץ גבולות ועם זאת לנווט בנבכי הפוליטיקה הסטטיסטית והארגונית.

היית באמת אדם נדיר הן מבחינה אישית והן מקצועית

ובלעדייך העולם יהיה פחות יפה

באהבה הערכה עמוקה ובכאב

יהי זכרך ברוך

טטיאנה ואטי

הספד של ארזה רון, חברה במשך שנים רבות

איה חברתי האהובה והיקרה,

מכתב אחרון, למעשה, אחד אחרי אחרון, אותו כבר לא תוכלי לקרוא, לענות לי ולעודד אותי.

לפני שלושה ימים, קבלתי דוא"ל ריק ממך, לו צורף מסמך "רשימת מיילים להודיע" הבנתי מה היא כוונתך, אך לא ידעתי  עד כמה מהר אצטרך להשתמש ברשימה, כדי למלא את משאלת של איה.  אתם, "מרשימת המיילים להודיע", הנכם המכותבים ב- CC במכתבי האחרון לאיה.

עקבתי  מקרוב אחר מצבך וידעתי, כפי שאת ידעת, שגופך המותש מחוליים רבים לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. אך רציתי בכל כוחי ובאנוכיות שתמשיכי בחייך כדי לא לאבד אותך.

היית עבורי מושא להערצה, על יכולתך להמשיך בחיים חברתיים, משפחתיים, ומדעיים מלאים ולעסוק בהנאה ובהצלחה במחקר, זאת למרות הסבל הפיזי שהסבו לך מחלותייך.

אני שמחה שהשמעתי באוזנייך, בחייך, את הערצתי אלייך מספר רב של פעמים.

ולכם המכותבים, "מרשימת המיילים להודיע" אשר את רובכם  איני מכירה, אני רוצה לספר שאיה נפרדה מהחיים בשלווה וללא טרוניות . היא ברכה על 79 שנות חייה שלדבריה היו נהדרות.

לאחר פרישתה, לפני 12 שנים, איה המשיכה בפעילות אקדמית מלאה, ללמד, לנהל מעבדת מחקר בסטטיסטיקה  לעזור ולהשתתף במחקר עם עשרות חוקרים, משטחי הרפואה ושטחים נוספים אחרים. היא הבטיחה לספר לי על חברת הזנק שהוצע לה להצטרף אליו, אך לא הספקתי ללמוד עליה. שלא כמקובל עבור חוקרים אחרי פרישה, איה  זכתה בקרנות מחקר תחרותיות ופרסמה מאמרים רבים בעיתונים  נחשבים, וכל זאת בהיקף שלא היה מבייש איש אקדמיה צעיר בשיא הקריירה.  לא תמיד היא זכתה להתייחסות הראויה להישגיה, אך בגדלות נפש מחלה גם על כך. לפני שלושה ימים הגישה הצעת מחקר אותה סיימה לכתוב ולערוך.  מחקר אשר אותו לא תוכל כבר לבצע.
לי היא כבר חסרה.

הספד של רוני, בשמם של הנכדות הדס, נגה, אביגיל, אלונה, ונעמי והנכד עודד

בגיל 17 חזרתי לארץ לבדי, וגרתי עם סבא וסבתא שלי. ללא ספק זו הייתה אחת הסיבות לקשר המאוד חזק ומיוחד שהיה לי עם סבתא איה.

אבל לא רק בגלל זה:

ראיתי את סבתא שלי הרבה לא רק כסבתא.

ראיתי אותה כמנטורית – עם הרבה שיחות על מה ללמוד ובאיזו אוניברסיטה בארץ.

ראיתי אותה כמודל לחיקוי – גם בקריירה וגם במשפחה. היה מדהים לראות לאילו השיגים סבתא שלי הגיעה בקריירה שלה, שלא הפסיקה לפרוח.

וכמה השקיעה במשפחה. הקשר שלה עם הנכדים היה מאוד חשוב לה, ודאגה תמיד לדבר עם כולנו ולדעת מה קורה איתנו.

ראיתי אותה כפשניסטה – אין על הסטייל היחודי של סבתא. וכשגרתי אצלם הייתי מתייעצת איתה מה ללבוש.

וראיתי אותה כחברה – שאני יושבת עם סבתא במיטה שלה ואנחנו סתם מקשקשות לנו.

מה שמשמח אותי, ששתינו היינו מודעות לקשר המיוחד והחזק שיש בינינו. הערכנו אותו, ונהננו ממנו. והאמת שאני לא רואה פה סוף לקשר: יש הרבה דברים שקבלתי מסבתא שלי ושישארו איתי לנצח.

אוהבת אותך סבתא.

הספד של דני, בשמם של ארי, נטע וענת

אמא –

בשנים האחרונות אמא דיברה הרבה על הלוויה שלה. היא אמרה שאנחנו נתפלא כמה אנשים יבואו, כי היא נגעה בכל כך הרבה מהם. אני אף פעם לא חשבתי שהיום הזה באמת יגיע, והנה אנחנו כאן, ובאמת המון אנשים הגיעו. בדיוק כמו שחשבה.

לפני חודש אמא שלי עמדה כאן ממש והספידה את בת דודתה האהובה יעל קנטור. מי היה מאמין שחודש אח"כ נחזור לפה בלעדיה.

אני רוצה לספר על אמא שלי המון, ויש באמת מה לספר. קודם כל, היא הייתה סטטיסטיקאית מבריקה. היא ידעה להסביר מהי סטטיסטיקה, וידעה לעזור לרבים בעבודות מחקר שלהם. היא הקדימה את זמנה בהבנה העמוקה של ניתוח והבנת נתוני מחקר. תמיד אמרה שאם הייתה יותר צעירה, היא הייתה היום מובילה סטארט-אפ מצליח בעולם של Big Data.

אמא הייתה גם חברה טובה לכל כך הרבה אנשים, קרובים ורחוקים. היא ידעה לשמור על קשר עם חברים ברחבי העולם, ותמיד זכרה את ימי ההולדת, ימי הנישואים וגם את ימי האבל. הייתה לה באמת גישה נהדרת לאנשים – כשהיינו ילדים תמיד צחקנו שאדם זר היה מתיישב לידה בשדה התעופה ותוך כמה דקות מספר לה את סיפור חייו.

אבל מעל הכל, אמא שלי הייתה פשוט אמא נהדרת. לאורך המון שנים הייתה לה יכולת להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון. היא  הבינה בדיוק מה אנחנו, הילדים שלה, מרגישים, ואיך אפשר להיות שם בדרך הטובה ביותר עבורנו. יש לי זיכרון ברור איך ברגעי משבר בצבא ובתיכון, הייתה לי הידיעה הברורה שטלפון אחד לאמא והכל יסתדר.

אמא – בזכותך למדתי הקלדה מהירה כאשר למדתי בבית הספר התיכון, אמרת ש"אתה תודה לי כל החיים" ואני מודה לך על כך, כל יום.

את שכנעת אותי שכדאי לנסוע ל INSEAD, ומעל הכל, את התווית לי ולארי אחי את הדרך הנכונה לבניית משפחה לתפארת. 

אמא, את תחסרי לנו מאד, וקשה להאמין שאת באמת לא פה. אני רק רוצה ומקווה שתמשיכי להיות גאה בנו.

הספד של אלישע בהלוויה 22.2.2019 Elisha's Eulogy

אנחנו נפרדים כעת מאיה.

איה העניקה אהבה גדולה לכל הסובבים אותה: לי, למשפחתה הקרובה. ולמעגלי המשפחה הגדולים יותר. וכולם אהבו אותה בעצמה.

איה היתה חכמה, מדענית מעמיקה, עם יכולות ניתוח והסברה ולכן היתה מרצה מעולה. על קיר משרדה בטכניון היו תלויות תעודות ההצטיינות "מרצה מצטיינת טכניונית" שקבלה במשך השנים. היא היתה מנחה ומחנכת של סטודנטים רבים בפרויקטים, בעבודות מסטר ובדוקטורטים. תלמידיה פזורים במוסדות מגוונים בארץ ובעולם (מטייואן ועד ארה"ב). בגלל אישיותה וההנחיה המיוחדת שלה רבים מתלמידיה שמרו על קשר אישי אתה במשך כל השנים.

היה לאיה רצון חזק לנצל את יכולותיה ואת הידע שלה בדרכים שימושיות. לכן היא בצעה פרוייקטי מחקר וייעוץ עם שתי החוקרות שעבדו אתה ב"מעבדה לסטטיסטיקה" בטכניון. עד השבוע האחרון הן המשיכו לעבוד יחד וכתבו עוד שתי הצעות מחקר.

הכרתי את איה ב-1960 בשנת לימודנו הראשונה באוניברסיטה העברית. חברותנו התחילה בבחינת הסיום באלגברה. ישבנו קרובים, וכאשר חלקו את דף הבחינה איה התחילה לכתוב בקצב מהיר. עד שאני קראתי את השאלות איה גמרה את המבחן ומסרה אותו. אז התאהבתי בה. התחתנו אחרי שנת חברות וארי נולד אחרי שקבלנו את התואר הראשון.

מאז אנחנו יחד, ועשינו הכל ביחד:

נסענו לאוניברסיטת  Johns Hopkins בבולטימור (ארה"ב) ושם גמרנו דוקטורט: איה בסטטיסטיקה ואני בפיסיקה.

עבדנו יחד במעבדות  Bell ואח"כ הצטרפנו שנינו לטכניון.

דני נולד כשחזרנו ארצה.

היו לנו חיים מעניינים, בארץ ובעולם. כשיצאנו לגמלאות, איה המשיכה לחקור ולעבוד.

כל העוצמה הרוחנית הזו נוצרה בגוף צנום וקטן. איה בצעירותה היתה מתעמלת מעולה ורקדנית נהדרת. אבל בשנים האחרונות גופה בגד בה. שנים רבות היא התמודדה במחלה שמדע הרפואה אפילו לא הכיר בה. ובנוסף, לפני כשנתיים היא נפגעה מחיידק בריאותיה שלבסוף הכריע אותה.

איה בקשה למות בביתה, וכך היה: היא מתה מיתת נשיקה בשקט, במיטתה.

תמיד כשהייתי יוצא מביתנו, או חוזר אליו, וכשהייתי כותב לאיה (באמצעים המודרניים), הייתי מברך אותה באותו משפט.

אגיד אותו כעת בפעם האחרונה:

שלום, איהלה שלי!

We are now saying goodbye to Aya.
Ayala gave great love to everyone around her: to me, to her family, to her larger circle. And everyone loved her fiercely.
Aya was a smart, thorough scientist, with the ability to analyze and explain. That's why she was an excellent lecturer. On the wall of her office at the Technion there were certificates of teaching excellence that she had received over the years. She was the advisor and mentor for many students on projects, masters and doctoral dissertations. Her students are scattered throughout Israel and abroad (from Taiwan to the United States). Because of her personality and special guidance, many of her students have maintained a personal relationship with her throughout the years.
Aya had a strong desire to use her abilities and knowledge in useful ways. Therefore, she carried out research and consulting projects with the two researchers who worked with her in the "Statistics Lab" at the Technion. Until her final week, they continued to work together and wrote two more research proposals.

I met Aya in 1960 in our first year at the Hebrew University. Our friendship started at the final exam in Algebra. We sat close, and when they shared the exam paper, Aya began to write at a fast pace. Until I finished reading the questions, Aya already finished the exam and handed it in. That is when I fell in love with her. We got married after a year of friendship and Ari was born after we got our bachelor's degree. Since then we were together, and we did it everything together:

We went to Johns Hopkins University in Baltimore (USA) where we completed a doctorate: Aya in statistics and me in physics.

We worked together at Bell Labs and then joined the Technion.

Danny was born when we returned to Israel.

We had an interesting life, in Israel and around the world. When he retired, Aya continued to conduct research and work at the lab.

All this spiritual power was created in a small, thin body. Aya in her youth was an excellent athlete and a wonderful dancer. But in recent years her body betrayed her. For many years she had coped with a disease that medical science did not even recognize. In addition, two years age was attacked by a bacterium in her lungs that eventually overwhelmed her.

Aya asked to die at home, and so it was: she passed away in peace in her bed.

Every time I left home or returned home, and when I wrote to Aya (by modern means), I would always use the same blessing. I say it now for the last time:

Shalom, my Aya-le!