איה חברתי האהובה והיקרה,
מכתב אחרון, למעשה, אחד אחרי אחרון, אותו כבר לא תוכלי לקרוא, לענות
לי ולעודד אותי.
לפני שלושה ימים, קבלתי דוא"ל ריק ממך, לו צורף מסמך "רשימת
מיילים להודיע" הבנתי מה היא כוונתך, אך לא ידעתי עד כמה מהר אצטרך
להשתמש ברשימה, כדי למלא את משאלת של איה. אתם, "מרשימת המיילים
להודיע", הנכם המכותבים ב- CC במכתבי האחרון לאיה.
עקבתי מקרוב אחר מצבך וידעתי, כפי שאת ידעת, שגופך המותש
מחוליים רבים לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. אך רציתי בכל כוחי ובאנוכיות
שתמשיכי בחייך כדי לא לאבד אותך.
היית עבורי מושא להערצה, על יכולתך להמשיך בחיים חברתיים, משפחתיים,
ומדעיים מלאים ולעסוק בהנאה ובהצלחה במחקר, זאת למרות הסבל הפיזי שהסבו לך
מחלותייך.
אני שמחה שהשמעתי באוזנייך, בחייך, את הערצתי אלייך מספר רב של פעמים.
ולכם המכותבים, "מרשימת המיילים להודיע" אשר את רובכם
איני מכירה, אני רוצה לספר שאיה נפרדה מהחיים בשלווה וללא טרוניות . היא ברכה על
79 שנות חייה שלדבריה היו נהדרות.
לאחר פרישתה, לפני 12 שנים, איה המשיכה בפעילות אקדמית מלאה, ללמד,
לנהל מעבדת מחקר בסטטיסטיקה לעזור ולהשתתף במחקר עם עשרות חוקרים, משטחי הרפואה
ושטחים נוספים אחרים. היא הבטיחה לספר לי על חברת הזנק שהוצע לה להצטרף אליו, אך
לא הספקתי ללמוד עליה. שלא כמקובל עבור חוקרים אחרי פרישה, איה זכתה בקרנות
מחקר תחרותיות ופרסמה מאמרים רבים בעיתונים נחשבים, וכל זאת בהיקף שלא היה
מבייש איש אקדמיה צעיר בשיא הקריירה. לא תמיד היא זכתה להתייחסות הראויה
להישגיה, אך בגדלות נפש מחלה גם על כך. לפני שלושה ימים הגישה הצעת מחקר אותה
סיימה לכתוב ולערוך. מחקר אשר אותו לא תוכל כבר לבצע.
לי היא כבר חסרה.
לי היא כבר חסרה.
